אז מאיפה הגיע הרעיון הזה, ואיך הוא הפך למשהו שאפילו מורים לביולוגיה לימדו בכיתה? באופן מעניין, הרבה מהמיתוסים הנפוצים על המוח התחילו דווקא בתגליות מדעיות אמיתיות. כמי שמתעניין גם במדעי המוח וגם בסיפורים, אני מוצא את התופעה הזאת מעניינת במיוחד. אז הנה שלושה דברים שאולי גם אתם למדתם על המוח שלכם, שהיום אנחנו יודעים שהם פשוט לא נכונים.

1. המיתוס: אנחנו משתמשים רק ב־10% מהמוח שלנו

בטח שמעתם שבני אדם משתמשים רק ב־10% מהמוח שלהם, וש־90% הנותרים מחכים שנגלה איך לנצל אותם. ייתכן שמקורו של הרעיון הזה, לפחות בחלקו, בוויליאם ג’יימס, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, שטען בתחילת המאה ה־20 שבני אדם מנצלים רק חלק קטן מהפוטנציאל המנטלי שלהם. ג’יימס היה הוגה מבריק, והרעיון שאנחנו לא מנצלים את מלוא הפוטנציאל שלנו נשמע הגיוני למדי. אבל הוא מעולם לא דיבר על המוח ברמה הביולוגית. איפשהו בדרך, ההבחנה הזאת הלכה לאיבוד. הרעיון התפשט דרך ספרי עזרה עצמית, ובהם ספר מפורסם שפרסם ב־1936 סופר בשם דייל קרנגי, כיצד לרכוש ידידים והשפעה. בהקדמה לספר, חזר קרנגי על הטענה שאנחנו מפתחים רק 10% מהיכולת המנטלית שלנו. וכך, רעיון מעורר השראה על הפוטנציאל האנושי הפך בהדרגה לעובדה מדעית כביכול על המוח.

אז מה אנחנו באמת יודעים?
מאז שטכנולוגיות לסריקה מוחית כמו fMRI נכנסו לשימוש נרחב במדעי המוח בשנות ה־90, אנחנו יכולים לראות עד כמה המוח שלנו פעיל. והתשובה היא שאנחנו משתמשים כמעט בכל חלקיו, פשוט לא בכולם באותו זמן. למעשה, מחקר מ־2009 מצא שרבות מהרשתות המוחיות שאנחנו מפעילים בזמן ביצוע משימות ממשיכות להיות פעילות גם כשאנחנו פשוט נחים. הדבר נכון גם בזמן שינה: המוח שלנו ממשיך לעבוד גם כשאנחנו לא עושים שום דבר באופן מודע.

2. המיתוס: אנשים יצירתיים הם ״ימני מוח״ ואנשים אנליטיים הם ״שמאלי מוח״

בטח שמעתם שיש אנשים שהם בעלי ״מוח ימני״, כלומר יצירתיים ואמנותיים יותר, ואחרים שהם ״מוח שמאלי״, כלומר הגיוניים ואנליטיים יותר. אולי אפילו אמרו לכם פעם לאיזו קבוצה אתם שייכים. באופן מעניין, מקורו של המיתוס הזה במחקר שזכה בפרס נובל. בשנות ה־60 חקר מדען המוח רוג’ר ספרי מטופלים ששני חצאי המוח שלהם נותקו זה מזה בניתוח שנועד לטפל באפילפסיה קשה. הניסויים שלו גילו שלשתי ההמיספרות של המוח יש התמחויות שונות במידת מה. למשל, אצל רוב האנשים עיבוד השפה מתבצע בעיקר בהמיספרה השמאלית. אבל איפשהו בין התגליות האלה לבין הפסיכולוגיה הפופולרית נולד הרעיון שאנשים יצירתיים משתמשים בעיקר בצד הימני של המוח, ואילו אנשים אנליטיים משתמשים בעיקר בצד השמאלי.

אז מה אנחנו באמת יודעים?
שתי ההמיספרות של המוח עובדות יחד כמעט בכל דבר שאנחנו עושים, כולל חשיבה יצירתית וחשיבה לוגית. מחקר מ־2013 שבחן את הקישוריות המוחית של יותר מאלף אנשים לא מצא ראיות לכך שלאנשים יש באופן כללי אישיות דומיננטית של ״מוח ימני״ או ״מוח שמאלי״. כך שבין אם אתם מתמטיקאים ובין אם אתם ציירים, תצטרכו להשתמש בשני חצאי המוח שלכם. עם זאת, יש גרעין של אמת מאחורי הרעיון המקורי: תפקודים מסוימים, כמו שפה, אכן נוטים להסתמך יותר על המיספרה אחת, בדרך כלל השמאלית, אם כי אצל חלק מהאנשים דווקא ההמיספרה הימנית ממלאת תפקיד מרכזי יותר. אבל באופן כללי, המוח הוא מערכת הרבה יותר מקושרת, והתפקודים שלו מחולקים בין שתי ההמיספרות בצורה הרבה פחות מסודרת מכפי שהמיתוס הפופולרי מציע.

3. המיתוס: המוח שלנו מפסיק להשתנות כשאנחנו הופכים למבוגרים

במשך חלק גדול מהמאה ה־20 מדענים האמינו שהמוח הבוגר הוא איבר קבוע למדי. אחד המקורות המשפיעים לתפיסה הזאת היה סנטיאגו רמון אי קחאל, מדען מוח זוכה פרס נובל, שטען שהמסלולים העצביים במערכת העצבים המרכזית של אדם בוגר הם למעשה קבועים, ושמסלולים שנפגעו אינם יכולים פשוט לצמוח מחדש. עם הזמן, הרעיון הזה תרם לאמונה הרווחת שברגע שאנחנו הופכים למבוגרים, המוח שלנו כבר אינו מסוגל להשתנות באופן משמעותי.

אז מה אנחנו באמת יודעים?
אינספור דוגמאות הראו שהמוח דווקא לא מספיק להשתנות. דוגמה מרתקת במיוחד מגיעה ממחקר שנערך ב־2011 על נהגי מוניות בלונדון, שנדרשים לשנן אלפי רחובות כדי לקבל רישיון. החוקרים סרקו את מוחם של נהגים לעתיד לפני ואחרי כמה שנים של הכשרה, וגילו שאצל אלה שהצליחו לעבור את המבחנים ולקבל רישיון חלה עלייה בכמות החומר האפור בהיפוקמפוס, אזור במוח שחשוב לזיכרון ולניווט. מה שמדהים במיוחד הוא שהשינויים האלה התרחשו כשהנהגים כבר היו אנשים מבוגרים, הרבה אחרי הגיל שבו המוח שלהם היה אמור, לכאורה, להפסיק להתפתח. אצל מי שלא הצליחו לקבל רישיון לא נמצא שינוי דומה. ליכולת הזאת של המוח להשתנות קוראים גמישות מוחית (Neuroplasticity), והיא ממלאת תפקיד במגוון עצום של תהליכים, מלמידת שפות חדשות ונגינה בכלי מוזיקלי ועד להסתגלות לפציעות וליצירת הרגלים חדשים. היום אנחנו יודעים שהמוח שלנו שומר על היכולת להשתנות גם בגילאים מבוגרים מאוד. כמובן, גם לגמישות המוחית יש מגבלות, אבל המוח שלנו גמיש הרבה יותר מכפי שמדענים האמינו בעבר. אם הנושא מסקרן אתכם, אני ממליץ בחום על הספר ״המוח הגמיש״ מאת נורמן דוידג’, ספר מרתק על מדע הגמישות המוחית.

מה שמעניין אותי במיוחד בשלושת הסיפורים האלה הוא האופן שבו ההבנה שלנו את המוח השתנתה ככל שהמדע התקדם. וזה בעצם אחד הדברים החשובים ביותר במדע: הוא לא אוסף של עובדות שחקוקות באבן, אלא תהליך מתמשך של שאילת שאלות, ערעור על הנחות ושיפור מתמיד של מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.

באופן אישי, הסיפור האחרון, על היכולת של המוח להשתנות גם בגיל מבוגר, היא אחת העובדות האהובות עליי. התגלית שהמוח שלנו ממשיך להשתנות לאורך כל החיים היא הרבה יותר מעוד פרט טריוויה מדעי מעניין. היא מזכירה לנו שאנחנו אף פעם לא מאבדים לגמרי את היכולת ללמוד, להסתגל ולהשתנות, גם בגיל מבוגר מאוד. ואולי יש כאן הקבלה יפה: בדיוק כמו המוח שלנו, גם המדע עצמו לא מפסיק להשתנות ולהתפתח.

Share סיפורי נוירונים

תחשבו על זה לרגע. היה לכם יום ארוך ומתיש בעבודה. סוף סוף הגעתם הביתה, התיישבתם על הספה, ומה אתם בוחרים לעשות? אתם מדליקים את הטלוויזיה ומבלים את השעה-שעתיים הבאות בצפייה ב”חברים”, או פותחים ספר של הארי פוטר ועוקבים אחרי חייהם של אנשים שלא קיימים, בעולמות שמישהו אחר המציא. והדבר המוזר ביותר הוא עד כמה אכפת לנו מהאנשים הדמיוניים האלה. ברצינות, כשאני קורא על הצלקת שעל המצח של הארי פוטר ועל האופן שבו הוא קיבל אותה, אני כמעט יכול להרגיש אותה על המצח שלי. תחשבו כמה זה מגוחך. אני אדם מבוגר ורציונלי למדי, ובכל זאת, איכשהו, אני מסוגל להגיב פיזית לסיפור על ילד קוסם דמיוני שחי בעולם של מטאטאים מעופפים, לחשי קסם וציורים מדברים.

אבל למה? למה שלמוח שלנו יהיה אכפת מאנשים בדיוניים? למה אנחנו חווים רגשות אמיתיים בתגובה לאירועים שאנחנו יודעים שמעולם לא התרחשו?

חלק מהתשובה אולי טמון בתגלית יוצאת דופן במדעי המוח: נוירוני מראה. כדי להבין מה כל כך מעניין בהם, אנחנו צריכים לחזור לאיטליה של תחילת שנות התשעים, שם קבוצת חוקרי מוח בהובלת ג’אקומו ריצולאטי חקרה את מוחם של קופים.

נוירוני מראה: תאי עצב שהופכים לפעילים גם כשאנחנו מבצעים פעולה מסוימת בעצמנו, וגם כשאנחנו צופים במישהו אחר מבצע את אותה פעולה.

החוקרים תיעדו את הפעילות של תאי עצב בודדים בזמן שהקופים ביצעו פעולות פשוטות, כמו להושיט יד ולתפוס חפצים. כצפוי, תאי עצב מסוימים הפכו לפעילים כשהקוף אחז בחפץ. אבל אז הם הבחינו במשהו מפתיע: חלק מאותם תאי עצב הפכו לפעילים גם כשהקוף פשוט צפה במישהו אחר אוחז בחפץ.

תחשבו על זה לרגע. הקוף לא הזיז את היד. הוא לא תפס שום דבר. הוא רק הסתכל. ובכל זאת, חלק מתאי העצב שמעורבים בביצוע הפעולה הגיבו כאילו הקוף מבצע אותה בעצמו. החוקרים קראו לתאים האלה נוירוני מראה, כי היה נראה היה שהם משקפים את הפעולות של אחרים בתוך מוחו של הצופה.

התגלית הזאת הולידה תאוריה שלמה: אולי אחת הדרכים שבהן המוח שלנו מבין אנשים אחרים היא באמצעות אותם מנגנונים עצביים שבהם אנחנו משתמשים כשאנחנו פועלים בעצמנו. במקום רק לצפות במישהו מבחוץ, ייתכן שהמוח יוצר מעין סימולציה פנימית של הפעולות שלו.

נוירוני מראה בפעולה: התמונה למעלה מראה איך נוירונים הופכים לפעילים גם כשקוף אוחז בחפץ וגם כשהוא צופה במישהו אחר אוחז בו. (התמונה מבוססת עם שינויים על Rizzolatti et al., 2009, Nature Reviews Neurology.)

אוקיי, אז ראינו שנוירוני מראה פועלים גם כשאנחנו מבצעים פעולה בעצמנו וגם כשאנחנו צופים במישהו אחר מבצע אותה. אבל מה לגבי רגשות? נוירוני המראה המקוריים התגלו אצל קופים שביצעו פעולות או צפו באחרים מבצעים אותן. אבל האם משהו דומה קורה גם כשאנחנו רואים מישהו אחר סובל מכאב?

במחקר משנת 2019, חוקרי המוח מריה קאריו, כריסטיאן קייזרס ועמיתיהם ניסו לענות על השאלה הזאת באמצעות חולדות. הם מדדו את הפעילות של תאי עצב בודדים בזמן שהחולדות חוו כאב בעצמן, או צפו בחולדה אחרת מקבלת מכת חשמל.

החוקרים גילו משהו מפתיע: חלק מאותם תאי עצב הפכו לפעילים בשני המצבים. החולדה שצפתה בחברתה לא חוותה כאב בעצמה, ובכל זאת, תאי עצב מסוימים במוחה הגיבו כשהיא ראתה חולדה אחרת סובלת. החוקרים כינו את התאים האלה נוירוני מראה רגשיים.

ומה שמעניין אפילו יותר הוא שכאשר החוקרים הפחיתו באופן זמני את הפעילות באזור המוח הזה, החולדות נטו פחות לקפוא במקום כשהן צפו בחולדה אחרת סובלת. החוקרים הסיקו שהאזור הזה עשוי למלא תפקיד חשוב באופן שבו בעלי חיים מגיבים למצוקה של אחרים.

כמובן, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה חולדה מרגישה. אמפתיה אנושית מערבת מערכות מוחיות רבות, ומדענים עדיין מנסים להבין כיצד נוירוני מראה פועלים בבני אדם, ועד כמה הם באמת יכולים להסביר את היכולת שלנו לחוש אמפתיה. חשוב גם להגיד שאם בעבר כתבות מדע פופולרי הציגו את נוירוני המראה כאילו הם המפתח להבנת האמפתיה האנושית כולה, היום אנחנו יודעים שהתמונה מורכבת הרבה יותר. כשאנחנו צופים בסרט, למשל, פועלות במוח שלנו רשתות שלמות שמעורבות בהבנת רגשות, כוונות, זיכרונות וסיפורים, הרבה מעבר למערכת נוירוני המראה.

אבל הרעיון הרחב יותר ממשיך להיות משמעותי במדעי המוח: המוח שלנו לא מגיב רק לדברים שקורים לנו. הוא מסוגל להשתמש בחלק מאותן מערכות מוחיות גם כדי להגיב לדברים שקורים לאחרים. ובעצם, שמה שנראה לנו כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם, להבין את הכאב של בן אדם אחר, הוא למעשה, סוג של כוח־על יוצא דופן. כוח שמתחיל להתפתח אצלנו כבר בגיל צעיר מאוד.

תחשבו למשל על במבי, על הרגע שבו הוא מאבד את אמא שלו. אני עדיין זוכר שראיתי את הסרט בגיל ארבע והייתי עצוב מאד, וכנראה שגם היום ארגיש אותו דבר, למרות שאני יודע היטב שמדובר בדמות מצוירת, בדיונית לחלוטין.

המחקר על נוירוני מראה לא מוכיח שזאת הסיבה שאנחנו בוכים בסרטים. היכולת שלנו להבין דמויות בדיוניות מערבת תהליכים רבים נוספים, בהם דמיון וזיכרון. אבל הוא כן נותן לנו הצצה מעניינת לאופן שבו המוח שלנו משתמש בחוויות שלנו כדי להבין חוויות של אחרים. ייתכן שיש משהו בסיסי ואינטואיטיבי מאוד בתהליך הזה, שמאפשר לנו להגיב לרגשות של אחרים, גם כשהם קיימים רק בתוך סיפור בדיוני לחלוטין.

ואני חושב שזה חלק ממה שהופך סיפורים לכל כך מעניינים. הם מאפשרים לנו לראות את העולם מנקודת מבט של מישהו אחר, ולפעמים גם להבין משהו על עצמנו. סיפור טוב לא רק מספר לנו מה קרה למישהו, אלא גם נותן לנו מושג איך זה הרגיש להיות במקומו.

אז אולי, כשחושבים על זה, העובדה שאנחנו חוזרים הביתה אחרי יום עבודה ארוך ובוחרים לבלות שעה בצפייה בחיים של אנשים שלא קיימים היא לא כל כך מוזרה. סיפורים מאפשרים לנו להתנסות, לפחות במידה מסוימת, בחוויות שלא עברנו בעצמנו. במובן הזה, אפשר לחשוב עליהם כעל מעין מעבדה שבה אנחנו יכולים לחוות את העולם דרך עיניהם של אחרים, להבין מה הם מרגישים, חושבים ורוצים. ואולי זאת אחת הסיבות שאנחנו כל כך אוהבים סיפורים, כי הם נותנים לנו לכמה רגעים, הזדמנות להיות מישהו אחר.

אני חושב שאחת הסיבות שקשה להתחיל לכתוב היא שזה דורש מאיתנו לעשות שני דברים שכמעט סותרים זה את זה: להמציא ולהעריך אם זה טוב, באותו רגע. כדי לכתוב משהו חדש, אנחנו צריכים לתת למחשבות לנדוד, לאסוציאציות להתחבר ולרעיונות לא לגמרי אפויים לקבל קצת מרחב. אבל כמעט באותו רגע נכנס לתמונה קול אחר. זה טוב? זה טיפשי? בטוח מישהו כבר כתב את זה! למה שמישהו בכלל ירצה לקרוא את זה? הייתי צריך להיות רופא שיניים.

והמתח הזה לא קורה רק לסופרים. הוא מופיע כמעט בכל פעם שאנחנו מנסים להפוך רעיון חדש למשהו ממשי. כשאנחנו חושבים על רעיון למצגת בעבודה, למשל, אנחנו יכולים לפסול אותו עוד לפני שהספקנו לפתח אותו. או כשאנחנו רוצים להכין משהו חדש לארוחת ערב, קול אחד אומר “בוא ננסה משהו שלא עשינו אף פעם”, ומיד מגיע אחריו קול אחר שאומר “עזוב, זה בטח לא יעבוד”. חלק אחד מייצר אפשרויות, וחלק אחר כבר עומד לידו עם עט אדום, במיוחד כשיש אנשים ביקורתיים בסביבה.

ובאופן מעניין, למחקר במדעי המוח יש כמה תובנות מעניינות על החוויה הזאת. כמה מחקרים בנושא מציעים לנו לחשוב על יצירתיות לא כדבר אחד, אלא כתנועה בין שני מצבים: generation ו-editing. מצב אחד מייצר רעיונות, והשני בוחן, מסנן ומשפר אותם. מחקר מעניין מתחילת עידן ה-fMRI וסקירות מוח על יצירתיות נותן הצצה אפשרית להבדל הזה. החוקרים הכניסו פסנתרני ג׳אז מקצועיים לסורק וביקשו מהם פעם לנגן חומר מוכר ומתורגל ופעם לאלתר במקום, ממש בתוך סורק המוח.

עכשיו חשוב לי לומר: זה היה ניסוי קטן מאוד, עם כמה מוזיקאים בלבד. לכן לא הייתי ממהר ממנו לכותרות מהסוג שעיתונים לפעמים אוהבים, כמו ״מדענים מצאו את אזור היצירתיות במוח״. אבל בתוך המגבלה הזאת הם כן מצאו דפוס מעניין, ודפוס דומה הופיע כמה שנים אחר כך גם במחקרים אחרים: כשהפסנתרנים אלתרו, הפעילות בחלקים של lateral prefrontal cortex, ובמיוחד ב-DLPFC וב-LOFC, ירדה. אלה אזורים שהחוקרים קישרו בין השאר לניטור עצמי, תכנון, הערכה ובקרה מודעת. במקביל נראתה עלייה ממוקדת בפעילות ב-medial prefrontal cortex, ובפרט באזור ה-frontopolar cortex, שאותו הם קישרו יותר להתנהגות שמיוצרת מבפנים, באופן פחות תלוי בגירוי חיצוני.

עכשיו אני יודע, אלה הרבה שמות מוזרים של אזורים במוח, אבל הרעיון הפשוט הוא כזה: בזמן האלתור נראה שינוי באיזון בין שני סוגים של מערכות מוחיות. אם חושבים על זה בצורה קצת יותר מטאפורית ורחבה, הייתי קורא לסוג אחד ״העורך״, קשור יותר לבקרה, ניטור ותכנון, והסוג השני, שהייתי קורא לו ״היוצר״, קשור יותר להפקה פנימית וספונטנית של התנהגות. בזמן שהמוזיקאים המציאו מוזיקה בזמן אמת, ״העורך״, והמערכות ששואלות כל הזמן ״האם אני עושה את זה נכון?״ נראו פחות דומיננטיות, ואפשרו ל״יוצר״ לקחת את הפיקוד.

החוקרים העלו במאמר אפשרות מסקרנת: אולי כדי שמשהו חדש יוכל להופיע, המוח צריך לפעמים להחליש קצת את הביקורת בזמן אמת. פחות לבדוק כל צעד, פחות לתקן כל טעות עוד לפני שהיא קרתה, ולתת לאסוציאציות לא מתוכננות יותר מקום. עכשיו חשוב לי לומר - זו עדיין פרשנות, לא הוכחה לכך שיש במוח מתג פשוט של ״יצירה״ ו״עריכה״, אבל היא מתאימה יפה לחוויה הסובייקטיבית של יוצרים. ומחקרים מאוחרים יותר הפכו את ההבחנה הזאת למפורשת עוד יותר. בניסויים אחרים אנשים התבקשו פעם לייצר רעיונות יצירתיים ופעם להעריך אותם, ונמצאו הבדלים באופן שבו מערכות מוחיות משתתפות בשני השלבים. אבל המחקרים הללו הראו שה״מבקר״ לא צריך להיעלם לחלוטין. כדי שרעיון טוב יהפוך למשהו שאפשר להשתמש בו, אנחנו צריכים גם את מי שממציא וגם את מי שעורך. השאלה היא מתי כל אחד מהם מקבל את השליטה.

ומכאן אפשר לקחת רעיון פשוט שמתבסס על מחקר אמיתי במדעי המוח, אל תוך התהליך היצירתי: לא תמיד כדאי לדרוש מהמוח להמציא ולשפוט באותו רגע. אולי עדיף לבנות את העבודה היצירתית בשני שלבים. קודם לתת לעצמנו זמן שבו המטרה היא רק לייצר חומר: רעיונות, משפטים, סקיצות, גם אם חלקם גרועים. רק אחר כך לעבור למצב אחר, שבו אנחנו בודקים מה עובד, מה מיותר ומה צריך להשתנות.

דוגמה ליוצר שעובד ככה הוא זאק קרגר, אחד מיוצרי הקולנוע האהובים עליי. יש לו טריק שהוא קורא לו ״elfing״: בזמן הטיוטה הראשונה הוא מדמיין שהוא שכר אלף, שדון קטן וטיפש לכתוב בשבילו את הסרט. השדון לא אמור לכתוב טוב, הוא יכול לכתוב דיאלוג גרוע, לעשות טעויות ואפילו לחבר סצנות בצורה מופרכת לחלוטין. אבל זה בסדר, כי התפקיד שלו הוא רק לכתוב טיוטה מהתחלה עד הסוף. אם הוא הגיע לסוף הסיפור, הוא עשה את העבודה שלו בהצטיינות, כל השאר לא חשוב. אחרי שיש טיוטה, קרגר יכול לחזור ולהיות חכם, ולתקן אותה. ובחוויה של קרגר, הרבה פעמים הרעיונות הכי טובים שלו מגיעים דווקא כשהוא נותן לשדון לכתוב מה שהוא רוצה, כי לפעמים במרחב בלי שום שיפוטיות, מגיעים הרעיונות הכי יפים. האינטואיציה של קרגר מזכירה לי משהו שאני חושב שקורה לא מעט: לאמנים טובים יש לפעמים אינטואיציה חדה לגבי איך בני אדם פועלים, עוד לפני שמדענים נותנים לתופעה שם או בודקים אותה באופן מסודר.

כל התובנות האלה, ממדענים ואמנים, לא אומרות שצריך לכבות את הביקורת בתוך תהליך יצירתי. להפך. בלי ביקורת קשה להפוך רעיון גולמי למשהו טוב. אבל אם היא נכנסת מוקדם מדי, היא עלולה לחסל רעיונות לפני שקיבלו הזדמנות להתפתח. אולי לכן אחת העצות העתיקות ביותר לכותבים, ״כתוב עכשיו, ערוך אחר כך״, עובדת כל כך טוב. והיא רלוונטית לא רק לסופרים, אלא לכל מי שמנסה ליצור משהו חדש בעולם.

חלק מכם אולי חשבתם על הפעם הראשונה ששברתם את היד, או שנעקצתם על ידי דבורה. אבל אני מניח שרובכם דווקא חשבתם על משהו רגשי יותר: פרידה ממישהו שאהבתם, אובדן של הורה או בן משפחה, או אירוע כואב שקשור למערכת יחסים שפעם הייתה חשובה לכם מאוד.

לסוג הזה של כאב קוראים כאב חברתי, והראשונים שהצליחו ללכוד אותו במילים לא היו חוקרי מוח אלא סופרים ומשוררים. תחשבו על ביטויים כמו ״לב שבור״ או ״צלקות רגשיות״. אפשר למצוא ביטויים דומים בשפות רבות, וכולם מצביעים על אותה תחושה כבדה וגופנית שמלווה דחייה או אובדן של קשר משמעותי.

אבל למה בעצם אנחנו בוחרים לתאר חוויה רגשית בשפה של כאב פיזי? נראה שלסופרים הייתה אינטואיציה שמדעי המוח אישרו רק בשנים האחרונות: יש חפיפה מרשימה בין מערכות המוח שמעבדות כאב פיזי לבין אלה שמגיבות לכאב חברתי. כשאתם מרגישים את הדקירה הזאת בחזה אחרי דחייה, היא לא רק דומה לכאב פיזי. היא נשענת, לפחות בחלקה, על מערכות עצביות שחופפות לאלה שמעורבות בכאב פיזי.

כאב חברתי - החוויה הרגשית הכואבת שמופיעה בעקבות דחייה, חרם או אובדן, ומשקפת פגיעה ממשית או איום על תחושת השייכות החברתית שלנו או על הערך החברתי שאנחנו מייחסים לעצמנו

אחת ההדגמות הברורות ביותר לכאב חברתי מגיעה מניסוי שנקרא Cyberball, משחק פשוט של מסירת כדור באינטרנט. בתחילת המשחק המשתתפים הרגישו שהם חלק מהקבוצה, כי הכדור נמסר אליהם באופן קבוע. אבל אז, לפתע, שני ה”שחקנים” האחרים הפסיקו למסור להם את הכדור. בתוך רגע נוצרה תחושת דחייה חזקה, כאילו האדם נדחק החוצה מהקבוצה.

סריקות מוח הראו שההדרה הזאת הפעילה אזורים שקשורים לצד הלא נעים והמציק של כאב, ובעיקר את ה־dorsal anterior cingulate cortex (dACC) ואת ה־anterior insula. מה שמעניין הוא שאותם אזורים מעורבים גם בעיבוד של כאב פיזי, מה שמרמז שהמוח משתמש במערכות חופפות כדי לעבד גם פגיעה חברתית וגם כאב גופני. למעשה, אנשים שרגישים יותר לכאב פיזי נוטים גם לדווח על תחושות חזקות יותר של כאב חברתי בניסויים מהסוג הזה.

ומה שמפתיע עוד יותר הוא שמחקרים מאוחרים יותר מצאו שתחושת ההדרה יכולה להופיע אפילו כשהאינטראקציה היא עם תוכנת מחשב! עצם הפעולה של השארת אדם מחוץ למשחק, בין אם על ידי בני אדם ובין אם על ידי תוכנה, הספיקה כדי לעורר תגובות במערכות מוחיות שמעורבות בכאב ובמצוקה. הממצא הזה מראה עד כמה עמוק הצורך שלנו בקשר חברתי טבוע בנו, אפילו באירוע קטן כמו לא לקבל את הכדור במשחק מחשב. אלה ממצאים מלפני גל ה-AI הנוכחי, אבל היום הם מרגישים רלוונטיים מתמיד. ככל שאנחנו מפתחים יחסים מורכבים יותר עם מערכות בינה מלאכותית, השאלה מה קורה לנו כשמערכת כזאת מתעלמת מאיתנו, דוחה אותנו או דווקא מעניקה לנו תחושת קשר הופכת ממוזרה למעשית מאוד.

עכשיו חשבו על האירועים הגדולים יותר שאנחנו עוברים בחיים. מחקרים הראו שעצם ההיזכרות בפרידה רומנטית יכולה להפעיל מחדש חלק מאותם אזורים במוח, כמעט כאילו תחושת הדחייה מתרחשת שוב. באופן דומה, גם כשאנשים נזכרים באדם קרוב שאיבדו, אפשר לראות פעילות מוגברת באזורים הקשורים לכאב ולמצוקה. הממצאים האלה מדגישים שכאב חברתי, בין אם הוא נובע מהדרה, מדחייה או מאובדן, אינו רק מטאפורה. במידה מסוימת, הוא נשען, לפחות בחלקו, על מערכות מוחיות שחופפות לאלה שמעורבות בכאב פיזי.

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד עם כאב כזה, במיוחד בתקופה שבה הרשתות החברתיות והחדשות מציפות אותנו מכל כיוון?

מחקרים מראים שאחד הדברים החזקים ביותר שיכולים להקל על כאב חברתי הוא תמיכה חברתית. אני יודע שזה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה אחד הלקחים היפים של מדעי המוח. לפעמים דווקא הדברים שנראים לנו הכי מובנים מאליהם הם אלה שמייצרים את ההשפעות העמוקות ביותר. מחקרים הראו שאפילו מחוות קטנות של אכפתיות, כמו להחזיק יד, לקבל הודעה מרגיעה או להסתכל בתמונה של מישהו שאנחנו אוהבים, יכולות להפחית את תחושת האיום והמצוקה של כאב חברתי.

מחקרי הדמיה מוחית מראים שרמזים של תמיכה חברתית יכולים להפחית פעילות במערכות מוחיות שמעורבות בכאב ובמצוקה, כולל אזורים שכבר פגשנו קודם כמו ה־dorsal anterior cingulate cortex (dACC) וה־anterior insula. במובן הזה, תמיכה חברתית לא רק מרגישה מנחמת, אלא יכולה ממש לשנות את האופן שבו המוח מעבד את הכאב של דחייה ואובדן. ועדיין, חשוב לי להדגיש שהמידע הזה אינו תחליף לטיפול מקצועי עבור מי שמרגיש שהוא זקוק לו. כאדם שהולך לטיפול בעצמו, אני בהחלט ממליץ לפנות לעזרה כשצריך.

המחקר מציע גם עוד כמה דרכים שיכולות לעזור. לכתוב על מה שאנחנו מרגישים, או לנסות להסתכל על חוויה כואבת מזווית אחרת, יכולים לפעמים להקל על המצוקה. וגם הגוף משחק כאן תפקיד: בניסויים שבהם חוקרים עוררו באופן זמני תגובה דלקתית בגוף, המשתתפים דיווחו אחר כך על תחושה חזקה יותר של ניתוק חברתי. זה תזכורת לכך שכאב חברתי הוא לא רק "בראש". הגוף והמוח משפיעים זה על זה כל הזמן.

אבל אולי המסר הכי חשוב מכל המחקרים האלה הוא עד כמה אנחנו צריכים אנשים אחרים. ברגעים של אובדן, דחייה או משבר, עצם הנוכחות של אנשים שאכפת להם מאיתנו יכולה לרכך את החוויה ולעזור לנו להתאושש. לפעמים זו שיחה, לפעמים הודעה, ולפעמים פשוט לדעת שמישהו נמצא שם.

אפשר לחשוב על קשרים חברתיים קצת כמו על כושר. אי אפשר לבנות אותם ברגע שבו כבר צריכים אותם. קשרים עם משפחה, חברים וקהילה הם משהו שאנחנו מטפחים בו לאורך זמן, וההשקעה הזאת יכולה לעזור לנו לא רק להרגיש פחות לבד ברגעים קשים, אלא גם להתמודד איתם טוב יותר. במיוחד בתקופות שבהן העולם מרגיש עמוס, מלחיץ וקצת יותר קשה מהרגיל, הקשרים שלנו עם אנשים אחרים הם כנראה אחד הדברים שהכי שווה לשמור עליהם. אז בפעם הבאה שאתם מתלבטים אם לפגוש חברים או ללכת לארוחת שישי, תזכרו שלפעמים דווקא המפגשים השגרתיים הם אלה שבונים, לאט לאט, את רשת הביטחון שלנו.

אז שנה אחר כך אתם מחליטים לנסות שוב. אותו מלון. אותו בית קפה. אותו שולחן ליד החלון. אותו קרואסון בתשע בבוקר. אתם אפילו יוצאים לאותה הליכה בערך באותה שעה. על הנייר, זה אמור לעבוד. אם בפעם הקודמת היה כל כך טוב, למה לא פשוט לעשות שוב בדיוק את אותם הדברים? פריז + קרואסון + שקיעה + מלצר קצת מעצבן = אושר.

רק שמשום מה, זה לא מרגיש אותו דבר.

הקרואסון עדיין מצוין. הנהר עדיין שם. אבל פתאום חדר המלון נראה קצת קטן. המלצר שפעם היה חלק מהקסם עכשיו פשוט מעצבן. ובאמצע השקיעה אתם תופסים את עצמכם חושבים: רגע, לא היה פה יותר יפה בפעם הקודמת?

למה זה קורה?

הפילוסוף הדני סרן קירקגור היה די אובססיבי לשאלה הזאת. במאה ה-19 הוא חזר לברלין וניסה לשחזר ביקור קודם שלו בעיר. הוא חזר לאותם מקומות וניסה לעשות שוב את אותם הדברים. השאלה שלו הייתה פשוטה: האם באמת אפשר לחוות את אותה חוויה פעמיים?

התשובה שלו, בגדול, הייתה שלא. כי כשאתם חוזרים, דבר אחד כבר השתנה: אתם.

ולא רק אתם. גם העולם השתנה. אולי בפעם הראשונה נסעתם לפריז לפני עשר שנים, כשהייתם רווקים, ועכשיו אתם חוזרים עם בן או בת זוג ושני ילדים רעבים, עייפים, שלא ממש אכפת להם מהארכיטקטורה. בית הקפה אולי עדיין שם, אבל הבעלים התחלפו. חנות הספרים הקטנה שאהבתם הפכה לחנות בגדים. גם אם תצליחו לשחזר את אותו טיול כמעט אחד לאחד, אתם כבר מגיעים אליו מתוך חיים אחרים.

אני חושב שלאמנים ולהוגים גדולים יש לפעמים כישרון לזהות דברים מוזרים על הדרך שבה המוח שלנו עובד, הרבה לפני שלמדע יש דרך למדוד אותם. קירקגור כתב יותר מ-150 שנה לפני מדעי המוח המודרניים, אבל במקרה הזה האינטואיציה שלו מסתדרת לא רע עם מה שאנחנו יודעים היום על המוח.

המוח שלנו לא סתם מחכה לראות מה יקרה. הוא כל הזמן מנסה לנחש מה עומד לקרות. בעזרת דברים שכבר קרו לנו, הוא בונה ציפיות לגבי מה שיבוא אחר כך: איך מישהו יגיב למה שאמרנו, איך השיר שאנחנו מכירים ימשיך, ואפילו כמה טעים הקרואסון שאנחנו עומדים לנגוס בו יהיה.

בפעם הראשונה שאתם נכנסים לבית הקפה ההוא בפריז, למוח שלכם אין ממש מושג מה מחכה לו. וזה משאיר הרבה מקום להפתעה. כשמה שקורה בפועל שונה ממה שציפינו שיקרה, חוקרי מוח קוראים לפער הזה prediction error. הרגעים האלה גורמים לנו לשים לב, עוזרים לנו ללמוד, וכשההפתעה היא לטובה, הם יכולים להפוך את החוויה למתגמלת במיוחד.

במילים פשוטות, prediction error הוא הפער בין מה שחשבתם שיקרה לבין מה שבאמת קרה. למשל, אתם מזמינים קרואסון שנראה די טוב, לוקחים ביס, ומגלים שהוא הרבה יותר טעים ממה שציפיתם.

Prediction error – ההפתעה שהמוח מרגיש כשמה שקורה בפועל שונה ממה שהוא ציפה שיקרה. למשל, כשמזמינים קרואסון שנראה טוב ומגלים שהוא הרבה יותר טעים ממה שדמיינו.

בפעם השנייה שאתם מגיעים לאותו בית קפה, המצב כבר שונה. עכשיו המוח שלכם יודע פחות או יותר מה הולך לקרות. בית קפה, קרואסון, קפה, נהר, שקיעה. והקרואסון שמונח מולכם כבר לא עומד בפני עצמו. הוא מתחרה בקרואסון שאתם זוכרים מהפעם הקודמת. אתם כבר לא רק אוכלים ארוחת בוקר. איפשהו בראש אתם גם עושים השוואה: זה טוב כמו שאני זוכר?

אבל זה לא אומר שהמוח תמיד רוצה משהו חדש. ממש לא. אנחנו חוזרים לאותה מסעדה, מזמינים את אותה מנה, שומעים את אותו שיר חמישים פעם. יש אנשים שחוזרים לאותו חוף בכל קיץ ודי ייעלבו אם תציעו להם לנסות חוף אחר. גם לדברים מוכרים יש כוח. הם חוסכים מאיתנו אי ודאות. לפעמים אנחנו לא רוצים הפתעה. אנחנו רוצים לדעת שהפסטה תהיה טעימה, שהמיטה תהיה נוחה ושהברמן כבר יודע מה אנחנו שותים.

אז המסקנה מקירקגור וממדעי המוח היא לא: אל תחזרו לפריז. להפך. תחזרו לפריז. תחזרו עשר פעמים. פשוט אל תצפו שהעיר תגרום לכם להרגיש בדיוק כמו שהיא גרמה לכם להרגיש בפעם הראשונה. כי באופן קצת אירוני, דווקא הציפייה הזאת יכולה ליצור negative prediction error: ציפיתם לקבל בחזרה את החוויה המושלמת שאתם זוכרים, ומה שקיבלתם היה קצת פחות טוב.

אולי הדרך הנכונה יותר היא לערבב בין הישן לחדש. תחזרו לבית הקפה שאהבתם, אבל תלכו גם למוזיאון שפספסתם בפעם הקודמת. תזמינו את אותו קרואסון, אבל תחזרו דרך שכונה שמעולם לא הסתובבתם בה. תשמרו כמה דברים שגורמים לעיר להרגיש מוכרת, אבל תשאירו מספיק מקום למשהו שלא תכננתם לקרות.

אולי זאת הדרך הכי טובה לחזור על חוויה: לא לנסות להעתיק את העבר, אבל גם לא לוותר עליו. לקחת איתנו משהו ממה שאהבנו בפעם הקודמת, ולהשאיר מספיק מקום למה שקורה עכשיו להפוך לחוויה בפני עצמה.

בית הקפה הישן יכול להישאר. רק תשאירו קצת מקום להיות מופתעים בדרך חזרה.

המטרה השנייה בחשיבותה בחיי היא למצוא את המעדנייה היהודית הכי טובה בניו יורק. אבל המטרה הראשונה, רק קצת יותר חשובה, היא לנסות להבין בני אדם.

למה אנחנו זוכרים? איך אנחנו מקבלים החלטות? מה קורה במוח כשאנחנו חולמים? אלה שאלות שמעסיקות אותי כמעט כל יום, גם במחקר וגם בכתיבה. וככל שאני לומד עליהן יותר, אני מגלה עוד ועוד חיבורים מפתיעים בין העולם של סיפורים וספרות לבין העולם של פסיכולוגיה ומדעי המוח.

אז חשבתי שיהיה מעניין לחלוק כאן מדי פעם דברים שאני לומד בדרך, על מוח, סיפורים, זיכרונות, החלטות, וכנראה גם כמה מעדניות יהודיות.

למי שלא מכיר, סאבסטאק הוא קצת כמו טור אישי שנשלח ישירות למייל: אפשר להירשם בחינם ולקבל פעם בשבוע טקסט חדש ממני, בלי לחפש אותו ברשת ובלי לסמוך על האלגוריתם.

נראה לי שהולך להיות מעניין. מוזמנים להצטרף.